גירוש יהודי ספרד, הפוגרום בליסבון ועלילות הדם – מסע של כאב ותקומה
גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 נחשב לאחת מנקודות השבר הגדולות בהיסטוריה היהודית. בצו של המלכים פרננדו ואיזבלה נאלצו מאות אלפי יהודים לעזוב את בתיהם, את תרבותם המפוארת ואת חייהם, ולהותיר אחריהם את כל מה שבנו במשך מאות שנים. רבים מהם בחרו לנדוד לפורטוגל, אך שם, במקום מקלט, חוו פוגרומים נוראיים, כמו הטבח הידוע בליסבון ב-1506, שבו נרצחו אלפי יהודים על לא עוול בכפם.
הפוגרומים והרדיפות המשיכו לאורך מאות שנים ברחבי אירופה, כאשר לרוב לוו בעלילות דם שהיוו כזרז להתפרצויות אלימות, כפי שהובא בתיאורים מתקופת המהר"ל מפראג. באותה תקופה, העם היהודי היה נאבק לא רק על חייו, אלא גם על שמירת זהותו ועל זכותו להתקיים כעם חופשי.
כאשר כתבתי את "שסעת וכיפורים", אחד הנושאים שמשכו את ליבי היו דווקא האירועים הטרגיים שפקדו את העם היהודי ועיצבו אותו. רציתי להזכיר את העבר שלנו, שלא נשכח אותו, אך מעולם לא דמיינתי כי אני אחיה בהווה בו ברחבי העולם אנו שומעים על הפגנות אנטישמיות, פגיעה בבעלי עסקים יהודים, החרמות של אנשי תרבות ואקדמיה וכמובן, השביעי באוקטובר, הפוגרום הנורא ביותר שקרה לעם היהודי מאז פרעות חלמינצקי.
ההשוואה לפרעות חלמינצקי (פרעות ת"ח-ת"ט) אינה מקרית. בספרו של הרב נטע הנובר "יוון מצולה", ישנם תיאורים מחרידים המזכירים באופן חריג את טבח השבעה באוקטובר. בשנה האחרונה גיליתי שהעבר שכתבתי עליו, זה שרק ביקשתי כי נכבד את זכרו ונהיה מודעים אליו, אינו עוד עבר רחוק, אלא הווה נוכחי.
אך אני לצד כך אני למד דבר נוסף.
לאורך כל הדרך, לצד הכאב והאובדן, עמדנו על זכותנו לשמור ולשמר את זהותנו, את המורשת ואת תפיסת עולמנו. מהרדיפות בספרד ופורטוגל ועד מאבקים על קיומנו כעם בימינו אנו – הסיפור שלנו נשאר אותו סיפור של תקומה, ומתקומה זו ניבנה מחדש אל על.